הרב דיוויד מאייר מתאר את שנאת ישראל והיהודים ברחובות לונדון, שהתגברה מאז תחילת המלחמה בארץ: " במרכז העיר כמעט אי אפשר ללכת ככה, כשרואים שאני יהודי, בלי שמישהו יצעק עליי' – הודי', 'ג'נוסייד', כל מיני דברים. הגענו למצב שיש מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה או מגן דוד. כשנסעתי למנצ'סטר הייתי עם כובע שכיסה את הכיפה. במרכז לונדון אני דווקא חובש כיפה, אבל ההרגשה היא שזה לא נוח. אני לא חושב שיש יהודי אחד פה שלא תהה אם אנחנו מגיעים לסוף ימיה של הקהילה היהודית באנגליה".
הרב דיוויד מאייר הוא מנכ"ל ארגון PaJeS (Partnerships for Jewish Schools), המאגד בתי ספר יהודיים רבים באנגליה. בשנת 2020 קיבל את אות מסדר האימפריה הבריטית על פעילותו בתחום החינוך. לאחרונה זכה להשיא את משואת התפוצות ביום העצמאות בישראל.
הרב מאייר פועל בימים אלה בשיתוף פעולה עם תוכנית UnitEd – מיזם של משרד התפוצות, שמטרתו לתמוך בבתי ספר יהודיים בעולם כדי לחזק את הזהות היהודית של התלמידים, ולהעצים את הקשר שלהם לקהילה המקומית ולמדינת ישראל. התוכנית מציעה למנהלים ולצוותים החינוכיים מערכי שיעור, תכנים חינוכיים, הכשרות למורים ועוד. בעקבות מלחמת חרבות ברזל הושק לפני מספר שבועות בלונדון פרויקט לשינוי אסטרטגי בעשרות בתי ספר יהודיים באנגליה, בהובלת ארגון UnitEd לצד הרב הראשי של אנגליה והארגונים PaJeS ו-United Synagogue.
אנחנו נלחמים שלוש מלחמות. מלחמה אחת היא המלחמה של ישראל נגד חמאס וחיזבאללה. המלחמה השנייה היא בתפוצות, נגד האנטישמיות, ואני חושב שזו מלחמה אחרת לגמרי. המלחמה השלישית היא המלחמה על הזהות היהודית שלנו, ובמיוחד של הילדים שלנו.
ההורים שלי הגיעו מהודו לאנגליה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הרגשנו כמו חלק מהקהילה האנגלית. יכולתי להיות יהודי, דתי, ציוני – וגם חלק מהחברה האנגלית. עכשיו ההרגשה שונה. יש בוּרים שצועקים כל שבוע, מאוקטובר ועד עכשיו. לא היה באנגליה עד היום דבר שהיה חשוב לאנשים עד כדי כך שיפגינו ככה. אפילו על הברקזיט (פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, ש"מ) לא הפגינו ככה. אני מאמין שרוב הציבור באנגליה לא מסכים עם המפגינים. הבעיה היא שיש שתיקה. אנשים לא מדברים ולא אומרים שזה לא בסדר".
"המפגינים ברחובות אומרים שזו לא אנטישמיות אלא אנטי-ציונות. הם מצאו קריאות שהמשטרה מתירה להם להגיד, אבל כל היהודים יודעים שזו אנטישמיות, ושלב מעל אנטי-ציונות. כשהם צועקים 'מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית' או 'אינתיפאדה עכשיו', וכשהם הורסים תמונות של חטופים, זה לא בגלל שזו ישראל. הם יכולים לצעוק על חרדי אנטי-ציוני בדיוק כמו שהם צועקים אליי. מבחינתם אין שום הבדל".
" רובם לא מבינים מה הם אומרים וצועקים. הם לא מכירים ולא יודעים כמה מורכב המצב במזרח התיכון. הם קוראים 'הפסקת אש עכשיו' ולא אכפת להם בכלל מהחטופים ומהמצב בישראל. הם חושבים שזו 'מדינת אפרטהייד', ואנחנו יודעים שזה לא נכון. הם אומרים שהישראלים מבצעים 'רצח עם', אבל כשאיראן שלחה מאות טילים וכטב"מים לארץ, זה לא ניסיון לבצע רצח עם? וכשחמאס רוצים להרוג את כל היהודים, ואומרים פעם אחר פעם שזה מה שהם רוצים לעשות? זו לא אנטי-ציונות, זו אנטישמיות".
כדוגמה למובילי דעת קהל שמאמצים עמדות אנטי-ישראליות הוא מזכיר את כדורגלן העבר המפורסם והפרשן בהווה, גארי ליניקר. "גארי ליניקר מדבר נגד מה שישראל עושה. הוא לא מבין כלום – אבל פתאום כולם מקשיבים לו ומה שהוא אומר נעשה חשוב. צעירים לוקחים רעיונות מטיקטוק ולא מבינים באמת את המצב. הגענו למצב מסוכן ומסובך מאוד".
"פגשתי אנשים בצילומי טקס המשואות, והייתה שם תחושה חזקה שאנחנו עם אחד. היו שם דתיים ולא דתיים, יהודים וערבים – כולם עמדו יחד. יש לנו אפשרות לעבוד ביחד, גם אם יש לנו דעות מנוגדות". כך הוא מסכם
