הניסיונות להסכמי שלום בין ישראל לפלסטינים

Share

לאורך ה30 השנים האחרונות, היו ניסיונות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולסיים את מעגל האלימות הנמשך מתחילתו. ממשלות ישראל ניסו לפתור בדרכי שלום את הסכסוך הישראלי-ערבי וכחלק ממנו את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. במהלך התהליך נחתמו הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979), הסכמי אוסלו (1993) והסכם השלום בין ישראל לירדן (1994).
מדוע עד היום לא נחתם הסכם שלום כולל? כיצד פעם אחר פעם דחו מנהיגי העם הפלסטיני הזדמנויות להקמת מדינה משלהם לצד ישראל ובחרו דווקא באלימות?
אגב, למי שלא מכיר את העובדות – הערבים הישראלים, אשר מונים יחדיו כ־22% מתוך כלל האוכלוסייה הישראלית, חיים בשלום, כאזרחים שווים במדינת ישראל, ללא כל הבדל מאזרח יהודי, נוצרי או אחר.

במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מרבית ההצעות ניסו לקדם פתרון קבע כמו מדינה פלסטינית לצד מדינה לצד מדינת ישראל – הידוע כפתרון שתי המדינות. הניסיונות לא צלחו בשל חילוקי דעות בתחומים רבים על אופי הפתרון וכן בשל אי אמון הדדי בין הצדדים והשימוש של הפלסטינים בטרור לכל אורכו של הסכסוך.

בישראל יש הרואים את הפלסטינים כמי שמתכננים את כיבושה המלא של ארץ ישראל ואת טענותיהם הרשמיות כאסטרטגיה זמנית – תוכנית השלבים של אש"ף. הם מביאים כהוכחה לכך את עליית החמאס, שאמנתו מחייבת מרחב איסלמי מן הירדן לים, את ספרי הלימוד הפלסטיניים שמדינת ישראל נעדרת ממפותיהם, את הפיגועים בתוך הקו הירוק, ואת דבריהם של המנהיגים הפלסטינים כמו נאום השלבים.

מאידך, יש פלסטינים הסבורים שישראל אינה מעוניינת באמת בהסדר, אלא בכל השטח מן הים התיכון ועד הירדן ואף למעלה מכך, עד גבולות ההבטחה. הם מביאים כהוכחה את הרחבת ההתנחלויות וכן ציטוטים של אנשי ימין ודת ישראלים בזכות ארץ ישראל השלמה .

השיחות על מדינה פלסטינית במסגרת הסכמי השלום

בשנת 1994, כאשר ישראל ואש"ף חתמו על הסכמי אוסלו, התחייבו הצדדים כי בתוך תקופת מעבר בת חמש שנים ייחתם בין הצדדים הסדר קבע על סוגיות הליבה שיביא לסוף הסכסוך ולסוף התביעות ההדדיות.

ההסכם הראשון נחתם בעיר וושינגטון שבארצות הברית ב-13 בספטמבר 1993 והסכם "אוסלו ב'" נחתם תחילה בטאבה, מצרים ולאחר מכן ב-28 בספטמבר 1995, נחתם רשמית בבית הלבן

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו.

במסגרת הסדר הקבע היו אמורות להתקבל הכרעות בשש סוגיות ליבה – גבולות ושטחים שיוענקו למדינה פלסטינית חדשה שתקום, סידורי הביטחון של ישראל במסגרת הסכם השלום, מעמדה העתידי של ירושלים, פתרון סוגיית הפליטים, מעמדן של ההתנחלויות וחלוקת משאבי המים.

ההתנגדות בישראל להסכמי אוסלו:

ב-23 במאי 1994 נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חוּדַיְבִּיָּה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד לעשר שנים אך הפר אותו לאחר שנתיים.

עם התגברות פיגועי הטרור בתוך ישראל מצד הפלסטינים, גברה ההתנגדות בישראל להסכמים. לטענת המתנגדים, הפלסטינים לא פעלו מספיק כדי למנוע טרור, ומקרב מבצעי הפיגועים היו חברים במנגנוני הפת"ח. על פי הסטטיסטיקה, בארבע השנים שלאחר הסכמי אוסלו (1993–1996), נרצחו 256 ישראלים בפעילות טרור, לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן (1989–1992).

בעיית זכות השיבה:

ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, קיבלו באופן כללי את הרעיון שיש להקים מדינה פלסטינית, אך סירבו להעניק לפלסטינים את הבקשה שלהם ל"זכות השיבה"(כלומר לאפשר לכל מי שיצהיר שאבות אבותיו גרו בישראל אי פעם, לשוב ולגור בישראל. וכן לקבל את גבולות הקו הירוק ולקבוע שירושלים היא בירה פלסטינית עם שליטה במזרחה . מומחי צבא ישראלים טענו כי גבולות 1967 אינם ניתנים להגנה אסטרטגית.

תביעת הפלסטינים שתינתן לכ-5 מיליון פליטים פלסטינים האפשרות לשוב לתחומי ארץ ישראל, אותה עזבו אבותיהם, לפני מלחמת העצמאות (הנכבה) ובמהלכה ולאחר מלחמת ששת הימים.

התביעה לשיבת הפליטים היא המחלוקת המרכזית שמונעת כל אפשרות להסכם שלום.

ממשלות ישראל לדורותיהן הביעו התנגדות מוחלטת לדרישה זו.

במהלך השנים אף הועלו רעיונות שונים על ידי שני הצדדים שבבסיסם מתן אפשרות לשיבה של כמות מוגבלת של פליטים, ומתן פיצוי כספי לאחרים בתמורה לויתור על הזכות.

ב-14 בדצמבר 2010 פרסם סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, מאמר בעיתון "הגרדיאן" בו כתב כי כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים – ייכשל. הוא אף נקב במספר שבעה מיליון כמספרם של הפליטים ברחבי בעולם. במאמר תגובה שפורסם באותו גיליון, הזהיר העיתונאי והפרשן עקיבא אלדר כי משמעותה המעשית של הצהרה זו על מימוש זכות השיבה, היא חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי: "עריקאת אינו יכול לומר בתום לב שהדבר "לא יביא למשבר קיומי עבור ישראל", שכן הוא רומז שבעבור הזמן, ישראל תיעלם ולא תהיה עוד מולדת ליהודים שכן היא תהפוך למיעוט בארץ ישראל.

החשש בישראל ממדינה פלסטינית:

הציבור בישראל הרגיש כי הפלסטינים דאגו להוכיח שוב ושוב כי אין לבטוח בהם מבחינה ביטחונית כאשר המשיכו לפעול בדרכי טרור וחלקים נרחבים מהם מחזיקים בעמדה המוצהרת של השמדת מדינת היהודים. מכאן בכל הסדר, הנושא של בטחון תושבי ישראל הוא קריטי בכל משא ומתן.

בישראל ישנה גם עמדה רווחת כי אין להקים מדינה פלסטינית ויש לחזור לעמדת מדינת ישראל בתקופה שבין תום מלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו בהם הייתה התנגדות להקמה מדינה כזו לצד ישראל. חלקים מהנוקטים בעמדה זו אף חושבים שכלל אין לפלסטינים ישות לאומית עצמאית.

בנימין נתניהו, אבו מאזן, ג'ורג' מיטשל והילרי קלינטון בעת תחילת השיחות הישירות ב-2 בספטמבר 2010.

בעקבות הקיפאון המדיני שינו הפלסטינים אסטרטגיה ועברו לבצע מהלכים חד-צדדיים. בספטמבר 2011 פנו הפלסטינים למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה להכיר בהם כמדינה, אולם לא הצליחו לגייס את הרוב הדרוש. שנה לאחר מכן בנובמבר 2012 פנו הפלסטינים לעצרת הכללית של האו"ם וביקשו לשדרג את מעמדם בארגון לזה של מדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. בהצבעה שהתקיימה זכו הפלסטינים ברוב גדול.

הפלסטינים חלוקים ביניהם בגישה לתהליך השלום:

הרשות הפלסטינית, בראשות מחמוד עבאס ופת"ח, מבקשת מדינה פלסטינית לצד ישראל, אך בגבולות קווי 67 ושבירתה תהיה במזרח ירושלים וכן הם דורשים את זכות השיבה של הפלסטינים ברחבי העולם למדינת ישראל.

אין ממשלה ישראלית שתסכים לתנאים אלו.

אבל גם אם הייתה ממשלה כזו שתסכים לתנאים של הרשות הפלסטינית, הרי שהן לא היו מקובלות על החמאס, שמוגדר כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, קנדה, ירדן ויפן ונשבע להשמדתה של ישראל כמדינה יהודית.

תהליכי השלום:

הציבור בישראל מחזיק בדעות ותפיסות מגוונות לגבי תהליך השלום. עמדתה הרשמית של ישראל היא שבמסגרת משא ומתן לשלום היא תהיה מוכנה לוותר במידת-מה על שליטה ביהודה ושומרון, בתמורה להפסקת הטרור וחתימת הסכם שלום. עמדה זו באה לידי ביטוי בוועידת מדריד (1991), בהסכמי אוסלו (1993) ובוועידת קמפ דייוויד (2000).

נתניהו באוניברסיטת בר אילן, 2009. צילום: אבי אוחיון / לע"מ

גם מנהיגי הימין בישראל התבטאו לא פעם בעד הקמת מדינה לפלסטינים:

בנובמבר 2001, אריאל שרון היה ראש ממשלת ישראל הראשון שהכריז שמדינה פלסטינית היא הפתרון לסכסוך ומטרת ממשלתו. הממשלה בראשות אהוד אולמרט שהחליף את שרון, חזרה על אותה מטרה.

ב-14 ביוני 2009 נשא נתניהו נאום במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, הידוע בכינוי נאום בר-אילן, שבו תמך ברעיון של מדינה פלסטינית מפורזת ומצומצמת מבחינה טריטוריאלית.  

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים שבמתחם אוניברסיטת בר-אילן ב-14 ביוני 2009, ובו פרש את חזונו המדיני בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בין-השאר הביע נתניהו תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית, אותה סייג בהכרה פלסטינית במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, פתרון בעיית הפליטים מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ופירוז המדינה הפלסטינית העתידית מנשק.

אהוד ברק, קלינטון וערפאת בקמפ דיוויד, 2000. הניסיון הראשון להגיע להסדר קבע

אהוד ברק האיש שהלך הכי רחוק עם הצעות לפלסטינים וטען לאחר מכן – אין פרטנר לשלום:

הניסיון הראשון להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים היה בזמן כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה בשנים 1999-2000. ברק ניהל מו"מ בערוץ גלוי ובערוץ חשאי מול יו"ר הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת, בתיווך אמריקאי. המו"מ בין הצדדים הגיע לשיאו בוועידת קמפ-דיוויד ביולי 2000.

במהלך ועידת קמפ-דיוויד התנהל מו"מ על כל סוגיות הליבה של הסדר הקבע. הושגה התקדמות משמעותית אולם הפערים בין הצדדים נותרו גדולים בכל הסוגיות, בדגש על נושא ירושלים ופתרון בעיית הפליטים. היחסים בין ערפאת לברק היו מעורערים ויו"ר הרשות הפלסטינית, חש שהוא נגרר לוועידה על ידי נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, בעל כורחו.
ברק טען לאחר הוועידה שהציע הצעות מרחיקות לכת אך גילה כי "ערפאת אינו פרטנר בעת הזו וכי הוועידה "חשפה את פרצופו האמיתי של ערפאת" כמי שאינו מעוניין בשלום.

אולמרט ועבאס בירושלים, 2008. הניסיון השני

ההצעות הנדיבות ביותר היו של אולמרט:

בנובמבר 2007 במהלך כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה כינס נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש , ועידת שלום באנאפוליס. הוועידה התקיימה לאחר אינתיפאדת אל-אקצא שפרצה בספטמבר 2000 ונמשכה כחמש שנים וכן לאחר תכנית ההתנתקות שבמסגרתה נסוגה ישראל מרצועת עזה ומצפון השומרון באופן חד-צדדי ופינתה עשרות התנחלויות בהם התגוררו יותר מ-8,000 יהודים.

במהלך הוועידה הושק משא ומתן על הסדר קבע שנמשך כשנה. המשא ומתן היה המקיף והמעמיק ביותר שהתקיים בין ישראל לפלסטינים אי פעם וכלל דיונים בין יותר מעשרה צוותי מו"מ שעסקו בכל סוגיות הליבה מלבד ירושלים.

במהלך השיחות הושגה התקדמות משמעותית ברוב הסוגיות והפערים צומצמו. אולמרט הציג לעבאס באוגוסט-ספטמבר 2008 הצעה להסכם עקרונות במסגרתו תיסוג ישראל מכ-95% מהגדה המערבית בתמורה לסידורי ביטחון והצבת כוח בינלאומי של חיילים אמריקאים וחיילי נאט"ו בשטח.
אולמרט גם הציע לקלוט מספר סמלי של כ-5,000 פליטים פלסטינים בישראל כמחווה הומניטארית, להעביר את השכונות הערביות בירושלים לידי הפלסטינים ושהריבונות בהר הבית תהיה תחת משטר בינלאומי מיוחד שייוסד שם.

הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס לא השיב להצעה. בראיון שהעניק עבאס לוושינגטון פוסט במאי 2009 הוא טען כי הפערים בינו לבין אולמרט היו גדולים.

האמנה הלאומית הפלסטינית של אש"ף – שנכתבה עוד טרם 1967 קובעת כי לפלסטינים זכות על כל ארץ ישראל, קוראת להשמדת מדינת ישראל על ידי מאבק מזויין, מגדירה את הציונות כתנועה כובשת ולא חוקית ושוללת את זכותם של היהודים להגדרה עצמית ומדינת לאום.

לדוגמה, תמיכה של 82% במתקפת הפתע על ישראל (2023) בנוסף, רק 23% מאמינים כי לישראל ישנה זכות קיום, בעוד מעל לשני שלישים מהרחוב הפלסטיני סוברים שעל הפלסטינים לפעול לביטולה של ישראל והקמת מדינה פלסטינית על כל השטח. כמעט כל אלו סבורים שהדרך לכך היא במאבק מזויין, אך שני השלישים הללו כוללים אף כאלו התומכים במשא ומתן עם ישראל ופתרון שתי המדינות – כאשר אלו מוסברות בידיהם כטקטיקה וצעד ביניים בלבד.

לאחר ההתקפה הרצחנית של החמאס ב7/10/2023 על מדינת ישראל, הסיכוי להסכם שלום רק התרחק כמו שלא היה רחוק מעולם

אהבתם את התוכן?
תרמו לישראל נט ועזרו לנו ליצור עוד תוכן איכותי שבעזרתו נוכל להאבק על צדקתה, מעמדה הבינלאומי ועוצמתה של מדינת ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אנרגיה ישראלית ישירות למייל שלך!

הניוזלטר של ישראלנט מלא בחדשות ועדכונים על כל מה שקורה בישראל- תכנים בלעדיים, מדיה ייחודית, ניתוחים ופרשנויות, בלוגים ותוכן פרימיום שלא תמצאו באף מקום אחר.