"אמא", אומר לי ילד מספר שלוש. "את יודעת שאת מתחילה להישמע כמו סבתא".

בום. לא צריך יותר מזה כדי לדעת שזה הגיע. הרגע הזה. הרגע שבו את הופכת להיות אמא שלך.

לא, זה לא רע, חלילה להיות אמא שלך, אלא העניין הוא שהבטחת לעצמך, נשבעת, נדרת, שאת בחיים, אבל בחיים לא תאמרי את המשפטים שהיא אמרה לך כשהיית קטנה, אפילו בעד שלום עולמי.

המחשה: shutterstock

המשפטים האלה ששייכים לדור ההוא ולזמן אחר, שעצבנו אותך ונתנו לך תחושה שאף אחד לא מבין אותך.

והנה בוקר אחד, זה מגיע, ובמלוא העוצמה נוחת לך על הפנים. את בעצם לא מקורית, מעתיקה ומדביקה משפטים של אמא שלך.

"מה פתאום", אמרתי מיד. "בטח לא אכלת כלום היום", אמרתי והוא אמר "הנה, משפטי סבתא. מה קשור עכשיו אוכל?". ניסיתי להסביר לו שאוכל קשור להכל והרגשתי איך אמא שלי משתלטת לי על הקול של המחשבה.

"כמו מי אתה רוצה שאשמע? כמו השכנה?", הוא הסתכל עליי ואני על עצמי. "הנה", אמר והתחיל למנות לי בחדווה ובששון את שלל הסימנים. "את מדברת מהר", הוא אמר.

"ועם הידיים, וכל דבר אצל קשור באוכל, שמחה, עצב, רגע של שקט, הכל קשור באוכל, בול כמו סבתא, את רוצה שנעשה את מה שאת מבקשת מיד ואם לא את עושה בעצמך ואחר כך מקטרת, את צועקת בטלפון ואומרת שאת לא שומעת טוב, את...". הרמתי את היד, "הבנתי. טוב. תודה, אתה קצת מגזים. סבתא בכלל אומרת משפטים אחרים".

ביקשתי לסיים את האירוע לפני שידרדר וראיתי בזווית העין את האידיאלי מחייך חיוך שכולו סיפוק. "אבא דווקא לא דומה לסבתא", אמר הילד וגרם לאביו נחת מרובה. "הוא יותר דומה לסבא", קבע נחרצות וגם לי לרגע של נחת.

"בבקשה", קפצתי מאושר וחיכיתי שימנה את שלל 'מעלותיו' של חמי עליו השלום ושנצא תיקו מהסיפור הזה. "הוא פשוט לא שומע מה אומרים לו, בדיוק כמו סבא".

האידיאלי הסתכל עליו ואמר "מה?", ודווקא היה מבסוט מהשוואה. למה אני לא הפכתי להיות דומה לחמי? הכי טוב לא לשמוע.

התקשרתי לאמא שלי ופתאום שמעתי בה את סבתא שלי והבנתי שזה בעצם לא משנה ולא בשליטה שלנו, כי היא מזמן הפכה לאמא שלה שמזמן גם היא לא מקורית והפכה לאמא שלה וכולן בעצם הן גלגול שלא מישהי אחת שיצקה את הבסיס שכולנו רצינו לברוח ממנו ונשאבות אליו חזרה.

"אמא, הילד אמר שאני מתחילה להישמע כמוך", סיפרתי לה והיא אמרה: "כמו מי רצית להישמע, כמו השכנה?".

כן, יש מצב שהוא צודק. אני הפכתי להיות אמא שלי.