במציאות שבה רובינו גדלנו, לא עודדנו לחשוף את הרצון שלנו וללכת אחריו לאורך הדרך כדי שהוא יתגשם ויתממש. לא עודדו אותנו להיות קשובים לפנימיות שלנו ולטבע המולד שלנו, למהות שלנו. במקום זה "סיפרו" לנו ולימדו אותנו מה "צריך" כדי להיות "מוצלח", לימדו אותנו מה זה אומר להיות מוצלח, אילו תכונות עלינו לפתח  ו"לאמץ" כדי להיות חשובים ו-"מקובלים" ואיזו התנהלות עלינו לאמץ כדי להיות אהובים... ואנחנו ילדים כמו ילדים, מאמינים לכל למה שמספרים לנו.

איבדנו את הקשר עם המהות שלנו, עם הפנימיות שלנו כאשר "אימצנו"  אמונות ותפיסות של הסביבה וגיבשנו דעה של  איך נכון שדברים יתנהלו בחיים. רבים מאתנו רכשו מקצוע שנחשב ל"חשוב" גם אם הוא לא בדיוק תואם את הכישורים הטבעיים שלנו ועד מהרה הבחנּו שהמקצוע לא מביא לנו שמחה, שאין בו ביטוי עצמי ואין בו ביטוי ליצירתיות שבנו.
 

אנחנו מעדיפים בעל כורחנו לרַצות את החברה ולהיות תואמים לה יותר מאשר לעשות את הרצון שלנו ולהתאים לעצמנו. הבדידות הפנימית נוגעת גם באלה וגם באלה.

התרגלנו להיות דומים ולהתאים עצמנו לאחר מבלי שלקחנו על עצמנו לברר ולבדוק האם זה מתאים לנו או לא. האם מה שלימדו אותנו ומה שהנחילו לנו כילדים תואם את מי שאנחנו עכשיו כבוגרים? האם האמונות והתפיסות של ההורים שלנו או של הסביבה שלנו משרתים אותנו?  תואמים את מי שאנחנו עכשיו? את מי שאנחנו רוצים להיות? האם אנחנו מרגישים בני חורין להיות מה שאנחנו רוצים להיות או שאנחנו שבויים וחסרי יכולת לממש את הרצון שלנו?

אנחנו בדרך כלל סובלים בשקט ולא מעיזים לשנות את התפיסות שלנו בכדי להפנות מבט לכיוונים אחרים שיטיבו אתנו יותר, להפנות מבט בעיקר לעבר הפנימיות שלנו משום שעיננו התרגלו להתבונן בעיקר החוצה.
אם אנחנו רוצים לחשוף את הרצון הגבוה שלנו אנחנו נדרשים לתעוזה, אנחנו נדרשים בהדרגה לסדוק את התפיסות שלנו, אנחנו נדרשים לשבור הרגלים, לשבור התניות, אנחנו נדרשים להסכים לטעות, אנחנו נדרשים להסכים להיכשל כי עלינו לדעת שבחיים אין סיכויים ללא סיכונים.

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]