החופש הגדול הגיע, חגיגה לרוב הילדים. את עורך האתר דווקא מסקרן מה קורה במקומות הפחות מוארים בעיר.

בזמן שהורים משקיעים בילדיהם – קייטנות, חוגים, שיעורי עזר, שיחות, בילויים משפחתיים, טיולים ועוד, ילדים אחרים, אשר נולדו למשפחות קשות יום בעיר –" מעבירים את היום" או עובדים כדי לעזור.

לא נמצא אותם בקנינים....בשעות הלילה אפשר לפגוש אותם סמוך לשכונה, בעיקר ברבעים המזרחיים של העיר כשהם מתערבבים עם עצמם.

הילדים שלהם לומדים  יחד עם שאר הילדים אבל לא מבלים יחד איתם.

הם חולמים  על עתיד טוב יותר. הם יודעים שלהורים שלהם כנראה כבר לא ישתנה המזל, כי כבר מאוחר מידי ולמי בכלל אכפת.

 בר רבינוביץ יצאה למשימה – לפגוש  אותם מחוץ למערכת.

היא פגשה בחבורת נערים יושבת בתחנת אוטובוס. הם נראו די דומים - לבושים אותו דבר, מעשנים ושותים... אז היא ניגשה אליהם לשיחת סמול טוק:

היי, אתם מהאזור?

"מי שואל?".

בר, אני מ"אשדוד נט". אפשר לשבת? יש לי כמה שאלות, לא משהו רציני.

"מה, תעשי עלינו כתבה? אנחנו צריכים להצטלם וזה?. אבל בלי הסיגריה, אבא שלי יהרוג אותי".

רק כמה שאלות. אני עושה כתבה על האזורים האלו. בני כמה אתם?

"15".

איפה אתם גרים?

"רובע ב'".

קצת מפחיד פה בזמן האחרון, לא? יש פה מסתננים, אנשים שיכורים ונורא מאוחר. אתם לא מפחדים?

"בקטנה. חפיף. אנחנו גרים עם הסודנים, מכירים את רובם".

למה אתם לא בבית?

"משעמם".

אתם לומדים?

צוחקים.

מה מצחיק?

"מגיעים לבית ספר, מחששים והולכים".

מה עושים בחופש?

מעבירים את הזמן

אתם צריכים ללמוד לא? מה תרצו להיות שתהיו גדולים?

"מדענים". צוחקים.

עזבו אתכם שטויות. מה באמת תרצו להיות כשתהיו גדולים?

"וואלה אני לא יודע. מי ייקח אותי? תמיד רציתי להיות שוטר".

"אני רציתי להיות שופט. וואלה בדוק ככה יהיה צדק. נשבע לך".

מה איתך?

"רופא, אבל תכל'ס אני יעבוד עם אבא שלי. הוא אינסטלטור".

למה שלא תהיה רופא? תלמד, תשקיע ותהיה רופא.

"כי אני לא יכול להיות רופא".

למה?

"זה קשה".

אז מה?

"לאד'ע. עזבי נו, אי אפשר".

אוקיי. יש לכם תלונות למישהו, אתם מחפשים מישהו שיעזור לכם להגשים את עצמכם - העירייה למשל?

"מה העיריה בכלל יכולה לעשות?".

מז'תומרת? להשקיע בכם - לתת כספים לתגבורים או לפתוח מקומות מיוחדים בשביל נערים כמוכם.

"מה, זה אפשרי?".

בטח.

"אז למה לא עושים לנו את זה?".

זה מה שאני מנסה לברר.

"לא נראה לי שזה יקרה".

למה אתה חושב ככה?

פתאום זה יצא לו. הם הפסיקו לצחוק ולהסתלבט, כולם שתקו והקשיבו לו - בלי גרעפסים ומוזיקה, רק הקשיבו.

"את מדברת שטויות. אני מגיל 13 עובד כדי לעזור למשפחה. יש לי זמן וראש ללמוד? לאף אחד לא אכפת. גם לך לא אכפת. ראית איך הבית שלנו נראה? הרחוב? השוק של ב'? זה נראה רע - תמיד מסריח ומלא אשפה. ריח של שתן ומלא נרקומנים וסודנים".

"לאף אחד לא אכפת. בונים אמפי- פארק ומזרקות אבל לא עוזרים לנו. לא משפצים את השוק, הרחוב נראה מגעיל, אפילו חתולות כבר לא נמצאות פה. יש פה מלא סודנים שעושים בלגן.

את יודעת כמה רעש הם עושים? כל הזמן מוזיקה וצעקות והם רבים כל הזמן. אם לאף אחד לא אכפת מהזבל שברחוב, למה שיהיה אכפת להם אם אני יהיה רופא או שופט? בסוף אני יעבוד בזבל ויפנה לעצמי את אשפה".

כאב לי. הוא היה קצת מסטול אבל הוא די צדק.

חשבתי לתת לו הרצאה על זה שהוא צריך להשקיע ולהתאמץ ושבסוף הוא יצליח - הוא יתקדם ויפרח, אם רק ירצה.

שתקתי....

מה אפשר לומר לילד שיודע שחייו ידועים מראש?!  מי יודע אם בסופו של דבר יכנס לעולם של פשע וסכנה...

מי ייקח את הילד הזה בידיים ויגיד לו "אני מאמין בך, אתה עוד תשנה את העולם או אולי רק קצת את אשדוד?

חזרתי לביתי אל המיטה כשאני מלאה במחשבות. הם כנראה ימשיכו לשתות עד לתוך הבוקר על ספסל התחנה כי לרחוב אין משהו יותר טוב להציע להם.

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]