כאשר משה רבנו חשד ששבטי גד וראובן, שביקשו שלא לעבור את נהר הירדן, רוצים להשתמט מכיבוש הארץ הוא נזף בהם באופן חריף:

 "הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה?" (במדבר לב ו).

"וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל" (במדבר לב יד),

 ורק לאחר שהבטיחו לו  - "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לב יז), הוא הסכים לדבריהם ואמר להם: "אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה...וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'. וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם." (במדבר לב כ-כג).

חז"ל על הפסוק בשירת דבורה שהתייחס לאלו שהשתמטו ממלחמת ברק וסיסרא:
"אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים. (שופטים, ה כג) .

אמרו חז"ל בתלמוד שמי שמסרב להחלטות בית דין, מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו (מועד קטן טז א) ועל דברים אלו כותב ערוך השולחן:
"וביאור הדברים: שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד שמו "מרוז", אדם גדול, והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא. ולכן דבורה וברק קללוהו ונדוהו והחרימוהו." (ערוך השולחן יורה דעה שלד ב').

בפרשת פילגש בגבעה:
כאשר שבטי ישראל הכריזו מלחמה על שבט בנימין, ואנשי יבש גלעד לא הצטרפו למלחמתם, בני ישראל הענישו אותם בכך שהרגו את כל אנשי העיר מלבד הבתולות, שאותן חיתנו עם אנשי שבט בנימין (שופטים כא ט-יב).

מי חייב במלחמה?

במלחמת הרשות מתירים לא לצאת למלחמה רק ל -למי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, אירש אישה ולא נשאה ולירא ורך הלבב ....לשוב מהמלחמה ולא להילחם...האם החרדים בישראל שייכים לסעיף - "לירא ורך הלבב" (כלומר לפחדנים)?

לטענתם לא... הם מצאו פסוקים אחרים שמהם ניתן להבין בעקפין ש....לומדי התורה לא צריכים להתגייס. 

בתנך הדברים נאמרים במפורשת ולא ברמיזה בנושא יציאה למלחמה. כאשר מדובר במלחמת מצווה...הדברים חדים ואף חריפים יותר -במלחמת מצווה אין פטור לאף אחד (אפילו לא לפחדנים) אלא כולם מחויבים.

הדבר נלמד מהמשנה והתוספתא:
"הכל יוצאין למלחמה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"  (סוטה פ"ח מ"ז). בתלמוד הדבר נלמד ממלחמתו של אסא מלך יהודה. "וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ (הכריז על גיוס) אֶת כָּל יְהוּדָה אֵין נָקִי" (אין פטור). (ספר מלכים א' פרק ט"ו כ"ב).

החזון איש בעניין זה מדייק, שאפילו במקרה שלא צריכים את כולם לצורך הניצחון במלחמה, כולם מחויבים, שאם לא כן הם היו מחויבים בפשטות מצד פיקוח נפש.

 

האם חזון איש לא מקובל על ההנהגה החרדית ? מובן שכן...אבל כשנוח להם...

ואפילו כלה מחופתה

בואו נמשיך ונראה עד כמה הדברים ברורים באופן שלא ישתמעו לשתי פנים -

מכיוון שכולם חייבים במלחמת מצווה גם נשים מחויבות ואפילו כלה מחופתה כדברי המשנה (רמב"ם וספר החינוך), יש המפרשים את דברי הרמב"ם שאומר "במלחמת מצווה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"‏. שהנשים משתתפות במלחמה בעניינים לוגיסטיים כאספקת מזון (רדב"ז), ויש המפרשים כי נשים משתתפות בפועל בקרבות מסוימים.

 דעה אחרת מאידך גיסא קובעת כי נשים אינן משתתפות כלל, ומה שכתוב 'אפילו כלה מחופתה' מדובר במליצה בלבד, ואין לו משמעות לענייני המלחמה (בעל "התורה תמימה"). מליצה או לא מליצה...המסר של הרמב"ם לגבי הגיוס  הוא ברור - חובה!

הרמב"ם, על שבט לוי:
"לא עורכין מלחמה כשאר ישראל" "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'"‏‏. ויש הסוברים כי הדברים האמורים ברמב"ם, לא מכוונים לפטור ללומדי תורה, ורואים בדבר עשיית התורה כקרדום לחפור בו, דבר שיש בו חילול השם.

יש המדייקים ממיקום הדברים בסוף ספר זמנים ולא בהלכות מלכים שלא מדובר בהלכה מעשית אלא בדברים פילוסופיים מוסריים.  כדרכו של הרמב"ם.  ויש המצמצמים‏‏ את דבריו של הרמב"ם למלחמות שבטיות לצורך הרחבת נחלה למשל. 

הראי"ה קוק בתשובתו שם אף מדגיש "שמלחמה של כלל ישראל היא גם כן עבודת ה'."

גיבורים בתנך, כבוד:

אם יש משהו בטוח לגבי התנ"ך, זה שאומץ לב לא היה חסר שם. גברים כמו אברהם, משה רבנו (מנהיג בודד במערכה) ושמשון (הנחיל את המושג "למות בכבוד") ודבורה הנביאה (שמלמדת שיום אחד אפשר שתהיה רמטכ"ל אישה בצה"ל)  גורמים לנו להיות גאים במורשת שהביאה אותנו עד הלום.

ספר הספרים רווי סיפורי גבורה, אומץ לב וחירוף נפש. עשרות ואף מאות מלכים, שרי צבא, נביאים ושופטים בשדות הקטל והקרב של ארץ כנען, מוזכרים בתנך.

משה רבנו:

משה קנה לעצמו שם של מתאגרף חסר רחמים כאשר הרג וקבר מצרי שנוגש בעבד עברי. משה נס צפונה, ובהמשך שב למצרים, ולבדו עמד מול המלך האימתני פרעה וביקש ממנו: "שחרר את עמי". ארבעים שנים נע ונד משה במדבר, הנהיג את העם היגע בצניעות ובגמגום, ויש הגורסים כי הוא היה זה שלימד את יהושע טקטיקות צבאיות.

יהושע בן נון: איזהו גיבור? הכובש את ארצו

כאשר עלה משה להר סיני, יהושע, איש סודו ותלמידו, היה זה שליווה אותו חלק מהדרך. את הקריירה הצבאית הענפה שלו התחיל יהושע בקרב רפידים מול עמלק, ובהמשך היה אחד מ-12 המרגלים שנבחרו לבחון את ארץ כנען. יהושע חי את חייו על חרבו, ותהילתו הצבאית קנתה לו שם עולמי כטקטיקן וכאסטרטג ברמה הגבוהה ביותר. את כל מלכי הארץ הניס יהושע מפניו, ובקרב הצליח לכבוש את הארץ זבת החלב והדבש.

הלוחם שאול המלך

הלך לחפש את האתונות, סופר על שאול, ומצא את המלוכה. הימים היו ימי אי סדר בעם, ושמואל הנביא חיפש מנהיג. שאול נמשח על ידו כמלך הראשון, הקים צבא ומרד בפלישתים, בצובאים ובעמלקים.

לאחר מלוכה רבת תהפוכות, וריבים מתוקשרים היטב עם דוד, שאול יוצא לקרב המפורסם בגבעון בידיעה מלאה כי לא ישוב ממנו בין החיים. "שלף חרבך ודקרני בה", מתחנן שאול בפני נושא כליו כאשר הוא רואה שהקרב אבוד, אולם הלה מסרב. "וייקח שאול את החרב, וייפול עליה". באקט נאמנות חסר תקדים, גם נושא כליו מחליט ליפול על חרבו שלו.

יהונתן: בשדה הקטל והקרב

יהונתן היה בנו של שאול, ובמובנים רבים יריבו המר. הוא נחשב לגיבור צבאי ללא חת.

"מות תמות יונתן", גזר שאול עונש מוות על בנו לאחר שגילה כי למרות פקודה מפורשת לא לאכול, בחר לטעום דבש מן הארץ. "השתגעת?", זעקו נציגי העם למלך שאול. "היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל?". בסופו של דבר נהרג עלם החמודות בקרב גבעון לאחר לחימה עיקשת ומלאת גבורה. "איך נפלו גיבורים?... צר לי עלייך, אחי יהונתן", ספד לו דוד - "נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים".

לוחם ענק - דוד המלך

התיאורים התנ"כיים מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור. המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. מסורת נוספת גורסת כי המשיח יהיה אדם מזרע דוד.

הוא התפרסם לראשונה כאשר גלית, ענק מן הפלשתים, מזמין כל אדם מישראל לדו-קרב, ורק דוד מעז להילחם בגלית ומדהים את כולם בניצחון מרשים, ניצחון שהפך לדגם  ולמושג שגור בפי כל עד עצם היום הזה.

לאחר הניצחון יהונתן מביא לדוד את מדיו, את חרבו, את קשתו ואת חגורתו מפני שדוד בא מבית עני. שאול הופך אותו לשליחו האישי ופעולתו המוצלחת בתפקיד זה נושאת חן בעיני הלוחמים, העם ועבדי שאול גם יחד, ודוד צובר כוח והופך ל"שר אלף".

בנות ישראל יצאו בשירה: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" . שאול מבקש להשיא את בתו הבכורה, מרב, לדוד, ודורש ממנו לצאת למלחמות כדי להוכיח את יכולתו ואומר לעצמו: "אַל־תְּהִי יָדִי בֹּו וּתְהִי־בֹו יַד־פְּלִשְׁתִּים".

שמשון הגיבור

שלא כמו שופטים אחרים המתוארים בספר שופטים, המספר המקראי מקדיש לשמשון ארבעה פרקים שלמים, יותר מלכל שופט אחר, וחייו מתוארים בפירוט רב .

שִׁמְשׁוֹן היה השופט השנים-עשר ששפט את ישראל. שמשון גדל כנזיר אלוהים, וכל זמן שנזירותו נשמרה, חנן אותו האלוהים בכוח על-טבעי, שבו השתמש כדי להכות בפלשתים, ששלטו בדרום ארץ ישראל בכל תקופת מנהיגותו.

שמשון מהווה מופת של גבורה וכוח. ביהדות הוא נודע בכינויו העממי "שמשון הגיבור".

שמשון הנהיג את ישראל במשך עשרים שנה והרג אלפי אנשים במו ידיו. כמו כל גיבור אחר, חולשתו של שמשון הייתה נשים - בעיקר זרות יש להדגיש. אשתו האחרונה, דלילה מפלשתים, הציקה לגיבורנו במשך שבועות ארוכים עד שהוא הסכים לספר לה שכוחו טמון במחלפותיו (שיערו). התוצאה: הפלשתים גזזו את שיערו, שאבו ממנו את כוחו וניקרו את שתי עיניו. במשתה אדיר שערכו לכבוד המאורע נעמד שמשון המושפל והמובך בין שני עמודי התווך של הבניין וזעק: "תמות נפשי עם פלשתים". הבניין קרס על החוגגים "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו".

הדרת נשים? דבורה הנביאה!

אחת משבע הנביאות הנזכרות בתנ"ך, ואחת הדמויות המעניינות ביותר בתנ"ך.

ספר הספרים מעלה על נס - אישה חכמה וגיבורה, לוחמת ומנצחת, מנהיגת אומה ומשוררת גדולה.

היא הייתה הנביאה היחידה אשר מלאה תפקיד פעיל, חשוב ומכריע בתולדות ישראל - היא  יזמה, ארגנה וניהלה את המלחמה נגד סיסרא, לכיבוש עמק יזרעאל מידי הכנענים.

דבורה הייתה שופטת בימי שעבודם של שבטי ישראל ליבין מלך כנען שישב בחצור , וששלח את שר צבאו סיסרא לתקוף את בני ישראל .

לאחר עשרים שנות שעבוד, החליטה דבורה שיש לשנות את המצב.

היא קוראת לברק בן אבינועם ומצווה עליו, בשם אלוהים, לצאת לקרב. ברק שיודע את הערצת העם לדבורה נותן את הסכמתו בתנאי שדבורה תלך עמו ותיקח חלק פעיל בהכנות לקרב. הוא בטוח שאם דבורה הנערצת על ידי העם תהיה נוכחת במחנה ישראל  ינסוך הדבר בטחון בלב הלוחמים ורבים יצטרפו למלחמה.

דבורה נענית. ולא רק משתתפת בהכנות למערכה אלא ממלאת תפקיד עיקרי ומרכזי במערכה עצמה. היא קובעת את מספר אנשי הצבא הדרושים למערכה, היא יוזמת את האסטרטגיה של הקרב, מגדירה את גזרת הלחימה - והכל תוך כדי שיקולים צבאיים מחוכמים: "לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון, ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא, שר צבא יבין" (שופטים ד' 6 - 7)

המלחמה מסתיימת בניצחונם של בני ישראל ודבורה שרה שיר ניצחון והלל.

"ותשקוט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ה' לא).

עכשיו יסבירו לי מנהיגי הציבור החרדי, מדוע בני הישיבות לא אמורים להיות הראשונים לצאת ולהגן על עם ישראל כנו גדולי אבותינו שאמורים להיות נר לרגלהו.

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]