בשנת 1962 הגיע מיכאל לאשדוד והיה מראשוניה, כיהן במשך עשרות שנים בתפקידים בכירים בעיריה, בין השאר כמנהל אגף הנטיעות של עירית אשדוד וכיו"ר ועד העובדים. כמו כן מילא שורה של תפקידים בכירים כמפקד חבל בהג"א ובמל"ח (משק לשעת חרום)

"הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים" האימרה הזו מיוחסת ליאנוש קורצ'אק, והיא נכונה באופן כמעט מעבדתי גם למיכאל ז"ל שחינך ונטע, נטע וחינך, האדם הנוטע כך אמר, אינו מבקש לעצמו דבר, כל כוחו ומרצו מושקעים בהטבת הדורות הבאים.

כמנהל, מיכאל קיבל החלטות נכונות בעזרת שכל ישר וחכמה קולקטיבית ולא רק מתוקף מומחיותו, בהיות העובדים חדורי אמונה בו הם לא נזקקו למנהיג בעל סנטר נחוש כדי למלא אחר הוראותיו, הם ראו בו מנהיג טבעי.   

מיכאל רוזנברג חתר בעקשנות ובחכמה לכינון עיר ירוקה שתאופיין בין השאר בחיבורה המחודש והרצוף למרחב ולנוף, וראה בהיעדר ירק בעיר כגורם לניוון גופני ונפשי.

האיש הצעיר ויפה התואר, עם כריזמה וצניעות יוצאת דופן, הפכים לא מובנים מאליהם, בא לאשדוד בשנת 1962 והתקהל כאן עם ראשוני העיר, הפשיל שרוולים וביחד עם עובדי האגף המסורים שלא נרתעו מהחולות הנודדים ולא מן הרוחות הסוערות שהוטו ממסלולן.

החזון של עיר על חוף הים שבאותה קירבה היא גם על סיפו של מדבר הדיונות, חייבה תבונה ופעולה נמרצת, מיכאל ז"ל ידע שהמדבר מתנהג יפה רק כאשר מרסנים אותו, רק אז הוא עוטה פנים חביבות. וכך בדרכי שלום באה העיר לידי פשרה עם מדבר הדיונות השכן שצר עליה מכל עבר.

מיכאל ראה בכל עץ שתול ניצחון של העיר החדשה והמודרנית ההולכת ומוקמת. הוא ראה והבין איך בעולם המתועש ככל שתהליך העיור התקדם הלכו העצים והיערות ונעלמו מהנוף, ובמקביל הפכו למושא געגועים ונוסטלגיה אל העולם הקדם תעשייתי ההולך ונעלם.

כך החלו להופיע עצים ויערות במעשיות ובספרי ילדים. מיכאל רוזנברג ז"ל היה בעצמו לתנועה לשימור הסביבה של איש אחד.

בהלוויתו נשאו דברים בנותיו ונכדיו ונציג בשם חבריו הקרובים. כן נשאו דברים הרב סרלואי וראש העיר לשעבר אינג' צבי צילקר שעמד בדברי ההספד על דמותו המיוחדת של מיכאל רוזנברג וכך אמר בין השאר: "אילו יכולנו לשמוע את שירת העצים העשבים והפרחים הייתה נשמעת כאן מקהלה ענקית".

מיכאל רוזנברג ז"ל התבלט באישיותו המיוחדת, בנועם הליכותיו ובצניעותו האישית יוצאת הדופן. העיר איבדה את אחד מראשוני בניה ובוניה עתירי הזכויות.

הילד מגטו מוגילב ששרד את מוראות השואה, עלה לארץ כנער, נשלח ע"י הבריטים למחנות  בקפריסין ומשם למחנה המעצר בעתלית, הקים כאן בית ומשפחה לתפארת שעליה הייתה גאוותו. 

בליבם של רבים מעובדיו חבריו ומכריו הוא ייזכר כמורה דרך אשר חינך להגינות, ליסודיות ולמחשבה יצירתית אך מעל לכל הוא יִזָּכֵר לַטּוֹב בגלל היותו איש צנוע ומאיר פנים.

האוד המוצל מן הגטו הביא איתו לאשדוד כוחות חיים ויצירה ובנה עיר ירוקה, יש מאין, במסירות במחויבות בענווה ובעיקר בחכמה.

מיכאל רוזנברג הלך לעולמו בביתו באשדוד כאשר הוא מוקף בבני המשפחה הקרובים שעמדו ליד מיטתו קרועי לב עת נשם את נשימותיו האחרונות ונאסף אל אבותיו.

מיכאל היקר, נוח בשלום, ינעמו לך רגבי עפרך אשר בחולות אשדוד, האדמה שאהבת והרעפת עליה מאהבתך. יהי זכרך ברוך.