היי ישראלה, אני עוקבת קבועה אחרי הטור שלך, אמנם אני לומדת המון אבל גם מיואשת. בכל הטורים ענית שאין מה לעשות לגבי יוקר המחיה. ובכל זאת אשאל: מה אפשר לעשות?!

(לבנת, חדרה).

 

אהבה לבנת כנף שלי יקרה ומתוקה! ראשית אני מודה לך מקרב לב על שאת קוראת קבועה של הטור. אין דבר שמרגש אותי יותר מלדעת שהמילים שאני רושמת נקראות ומופנמות!

אבל, כנראה שלא הפנמת את המסרים שלי עד הסוף וכעת אבהיר אותם שחור על גבי לבנת: ייאוש לבנת?! ייאוש?! חס ושלום לבנת! או כמו שאמר הרב נחמן מברסלב: "אין ייאוש בעולם כלל". (חוץ מהלילות שיעקב בעלי נוחר ואז הייאוש חוגג גם חוגג).

 

וברצינות: כוונתי הייתה שאין זה יהיה צודק או ראוי להאשים את עצמנו, האזרחים הפשוטים, במצב הכלכלי וביוקר המחיה המשתולל בארצנו. אבל חלילה לא התכוונתי ולו לרגע שנרים ידיים. נהפוכו, אני חושבת שדווקא עכשיו זה הזמן שלנו להרים את הרגליים וללכת להצביע בהמונינו!

אם יש יום שבו אנחנו, אזרחי ישראל באמת יכולים לקחת את גורלנו בידינו וכמו שאומרים הצעירים "אשכרה" להשפיע, זה ביום הבחירות.  בעיניי להיות ישראלי אמיתי ופטריוטי זה להיקרא לדגל ביום חגה של הדמוקרטיה, ללכת לקלפי ולהצביע. וכמובן שלא להצביע סתם. זה הזמן שהאחריות מונחת על כתפינו ואנחנו חייבים לחשוב טוב ולהצביע למען הנושאים שחשובים לו ביותר.

וגם זה לא מספיק. חשוב לשכנע כל מי שאנחנו מכירים, לקום מהספה ולעשות מעשה! אני למשל כל שנה מושכת באף את עידודי בני, ואת עדן הקטנה שלי הנסיכה של הבית, לוקחת אותם איתי ואנחנו עושים מההצבעה יום כיף של ממש.

אז לבנת, וקוראות וקוראים יקרות ויקרים - זה הזמן להיפרד לעת עתה.  דמעות של התרגשות זולגות על המקלדת בעודי כותבת את המילים הללו וכל מה שנותר לי הוא לומר לכם תודה. תודה שקראתם, תודה שהגבתם, תודה שתמכתם ותודה שהייתם אתם.

ועכשיו אלך לאפות עוגת גזר בחושה ולשתות נס קפה עם מעט חלב

נתראה בקלפי ביום שלישי. אוהבת מאוד, ישראלה.

.

 

 

 

 

 

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]